סליחה, אבל אני מהמזרח התיכון.
פיזית אני לא אמורה להתמודד עם -26 מעלות. לא אמורה. לא רוצה.
היום הבזיליקה שלי נראית כך:
מינוס שכזה ו"שיק" לא הולכים יחד. כדי לשרוד את המצב האקלימי הוצאתי מהבלאגן ארון הנעלים את נשק יום הדין, שום דבר לא חודר אותן ואפילו לא צריך גרביים רציניות. כאמור, ויתרתי על סעיף הנראות. כי זה או זה או למות מקור. את המעיל שלי אני מתפדחת לצלם (אך אפסנאות הצבא האדום כבר מאיימת בהעלאה למט"ש...)
עוד מגל הקור החריג שמטריד את מרכז-מזרח אירופה תמצאו פה.
התחזית מספרת שהלילה ירד שלג בירושלים. שלג ירושלמי זה השלג האידיאלי - נורא יפה, נורא קצר ולא כל כך קר. המילים "שלג בירושלים" באופן אוטומטי מקפיצים ליו-טיוב ראשי את השיר הבא. נעמי שמר כתבה אותו כשנסעה לפריז בציפייה לביקור של אהוב ליבה. (ומי שיגיע לבקר פה, ויביא רק תמר ותפוח, יאכל אותם בעצמו). תהנו!
נ.ב בדרך כלל מתחילים לדבר על מזג האויר כשכבר אין נושאים לשיחה.... זה לא בדיוק המצב אצלי, יש המון התרחשויות, אבל אני כל כך עצלנית עמוסה שאין לי הרבה זמן לכתוב. ולכן אני מצרפת משימה שתעסיק אתכם בזמן שאני שותקת. התמונה לקוחה ממוזיאון היהודי לילדים באמסטרדם (שם ביקרתי בסוף ינואר. אמסטרדם היא אחת הערים המגניבות (מותר לי אני מהאיטיז) שביקרתי בהן. יפה, נעימה וכאמור - מגניבה!). ובחזרה למשימה: נסו לזהות בתמונה כמה שיותר יהודים מפורסמים. וזה כמובן המקור:
אתמול בלילה היתה סערה אמיתית עם גשם חזק והרבה ברקים ורעמים. היות וחודש יולי, הידוע כחודש קצת פחות מחניק מאוגוסט, יצאתי מהבית בסנדלים. סנדלים הם בחירה לא טובה, בעיקר אם נדרשים לקפץ בשלוליות לאורך שדרת אנדרשי. מחלונות הדירה שלי נשקף נוף מיוחד שאני אוהבת לצייר ולצלם, מזג האויר המיוחד של אתמול הפך אותו למהפנט.
אז בבניין בן שלוש קומות נמצאת הפינה הפרטית שלי בעיר הכל כך לא שלי הזאת. כל מי שביקר והתעורר לקול זמרי האופרה המתאמנים והשכנה המכחכחת יסכים שאין שניה לה.
השכנים האלמונים שלי מפתיעים לפעמים, כמו למשל בפתק הבא, אותו מצאתי מודבק לדלת אחרי שנעדרתי לשבועיים:
האם תוכלו לנחש באיזה מכשיר חשמלי מדובר? (ולא, זה לא מה שאתם חושבים...)
פתרונות בפוסט הבא
לא כתבתי פה מזמן כי לא היתה לי מוזה והייתי עסוקה מידי, נסעתי הרבה, עבדתי יותר, ואולי אכתוב פה בהזדמנות על המשחקים הנהדרים בוינה ונסיעות אחרות.
אסיים ברשימת מזלטובים למיוחדים שבארץ שמתחתנים ויולדים בלי הכרה, ומשמחים אותי מאוד. סליחה שאני לא יכולה להשתתף בכל החגיגות, אבל אתם בראש ובלב כל הזמן:
יענקלה ושרית ושירי וטל (ששברו את מעגל הבלתי מחותנים של הצד הזה של המשפחה), ליאורי והאחיין החדש שלי הראל, צ'ופה וצ'ופו שהפכו לסבאסבתא וכמובן יעלי ואיתמר שגרמו לזה לקרות, רותם שעשתה הכי חכם והלכה על שניים במכה (תכלס), אפרת ויואב שהתחדשו באיתי. ובניחוח הילדים הזה אציין גם את אריאל שסיים גן חובה ועולה לכיתה א' ואת נועם שהתחיל ללכת וצועק את השם שלי בטלפון.
שבת בשבילי זה משפחה, סוף שבוע שמתחיל בשישי בצהריים, שכל האחים והאחיינים שלי מטפטפים הביתה, אוכל מפנק והמון המון עיתונים.המעבר החד משבתות משפחתיות לשבתות פרטיות דרש ממני אלתור ויצירתיות על מנת להעביר שבת שתעניק את אותה תחושה פחות או יותר. כי אחים ואחיינים- אין, אוכל מפנק- אין תמיד, ועיתוני סוף שבוע- אין בכלל. זה לא שחסר מה לעשות בבודפשט, העיר הזו מציעה מגוון עצום של פעילויות ומקומות מעניינים, ומהמבחר הזה אני מרכיבה שבת אחרת בכל פעם, לפעמים ביחד ולפעמים- לבד.
הפעם סופ"ש התחיל בארוחת צהריים מוקדמת אצל אדם, שהכין לנו פסטה עם טונה.
והמשיך אצל ערן וקינגה עם ארוחת שבת מצוינת של קסמים ואוריגמי (קיפלתי פרפר) עם דניאל וליה, עוף בדובדבנים, וחברה טובה. כדי לאזן את כל ה"ביחד" הזה בצהרי שבת הלכתי לבד לסרט: An Education (בעברית כרגיל הרסו את הפשטות וקראו לסרט: "לחנך את ג'ני", על משקל "להציל את ווילי" או משהו כזה... מה כל כך קשה להישאר נאמן למקור?). זהו למעשה תחביב ישן, סוג של תרפייה; אני, הקולנוע, החושך וההתנתקות מכל מה שקורה בחוץ (וגם בפנים).
הסרט התלבש בדיוק על שבוע שבו חברת כנסת מקסימה מקדימה יורקת את משנתה "כיצד תפנימי דיכוי סמוי" בפני איזה כנס שובניסטי כלשהו, מביכה את ציפי, ואת עצמה בעיקר. תחזיקו חזק:"אני רוצה להגיד לכם, בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. למה? אני לא חושבת שאני כזאת מכוערת, בסדר כזה. ציון 5 וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית.זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. הוא אמר לי מחמאה, אני לא אומרת שהוא שולח ידיים, כי שתי פליקות, ושלום על ישראל".
1. כן, היא אמיתית, והיא חברת כנסת, אחת מ-120 נבחרים, שאמורים לייצג רמה כלשהי של אינטלגנציה. 2. 5 וחצי כזה? לא נראה לי שהיית צולחת חצי דרקון (טוב, אבל זה כבר מתחת לחגורה)
3. 13:50 דקות פנויות
והנה מגיע הסרט הקטן והפשוט הזה, שעוסק בדילמה שכולנו עוסקים בה בשלב מסויים בחיינו: האם ללכת בתלם ולהיות כמו כולם, גם במחיר חיים שבלונים, או לבחור בחוויה שונה, שלא תמיד ידוע מה התמורה שנקבל בסופה? (מישהו אמר "שליחות"?). בסרט, מתמודדת ג'ני, נערה חכמה ותלמידה מצטיינת, עם השאלה הזו כשהיא פוגשת בחור מקסים המציע לה חיים מרתקים ומרגשים, שאינם משתלבים עם חלומה הגדול - לכבוש את אוקספורד. ובהקשר לדברי החכ"ית הרהוטה; הכל מסתכם במציאת הבעל המתאים שיעניק לך חיי מותרות מפנקים, אז עזבי אותך מבית הספר, ולכי לעשות שופינג.
לפעמים אני אעז והעלה רישומים שלי, והנה אחד שרשמתי מזמן, אבל מתקשר לנושא:
ואו, יצא לי פוסט פמיניסטי, כשעמוק בפנים מסתתרת השאיפה ש"אתה" תרים את הארגזים הכבדים. וכדי להוכיח כמה שזה ישן קבלו קישור לשני סיפורים קצרים שפרסמתי בגיל 18 (!!!) בבמה חדשה. די מצחיק מביך לקרוא את זה עכשיו, ועוד יותר לקרוא את התגובות, כנראה שהדיכוי המופנם פעל גם עלי:
לו הייתי אייל פלד הייתי כותבת ש: מתחת לאדמת הונגריה מבעבעים מים חמים ועשירים במינרלים, עובדה שהופכת את בודפשט לאחד ממוקדי המרחצאות והחממים המרכזיים באירופה. המעיינות התרמיים של הונגריה נוצלו לראשונה על ידי הרומאים, שבנו כבר במאה הראשונה לספירה מרחצאות על גדות הדנובה. חלק מהמרחצאות הוקמו במאה ה-15 בידי פאשה וחבריו התורכים, שחידדו את מסורת טיפוח הגוף בתרבות ההונגרית המהודקת. כבר אלפי שנים משתמשים תושבי המקום במים האלו להתרגעות ולשיכוך כאבים ומאמינים שספיגתהמינרלים מיטיבה את מערכת העצבים, השרירים והעור.
הביקור במרחצאות הוא דבר שגרתי, ורבים מההונגרים סוגרים את היום או השבוע הארוך בטבילה איטית באחד מהם. כך קרה שביום שישי, קצת לפני שהשבת נכנסה מצאתי את עצמי במרחצאות לוקאש,(Lukács Gyógyfürdő, הנמצאים בשימוש עוד מהמאה ה- 12), יחד עם חבר שהזמין אותי לטבול איתו ועם זקני העיר. אז טבלתי.
המרחצאות האהובים עלי ביותר הם מרחצאות סצ'ייני (Szechenyi) הממתינים בסופו של קו המטרו הצהוב, ונחבאים בתוך חצר ארמון ניאו בארוקי בצבע בננה. במרכזה של החצר נמצאות שלוש ברכות חמות והביקור במקום ביום חורפי מושלג מעניק חוויה סוריאליסטית, ותחושת הזיה או חלום. בט"ו בשבט בדיוק לפני שנה ביקרה אותי יערונת, יחד יצאנו לכפור של -8 מעלות בבגדי ים, ושפשפנו קרח על הפנים, א-לה טיפול אלטרנטיבי לתאים המתים (מקור! הם מתים מקור!).
שלכת התאים הזו הגיעה לשיאה במסיבת ט"ו בשבט שקיימתי בביתי, אליה הוזמנו האנשים הראשונים שהכרתי והכירו לי את העיר. וזו התמונה שאני הכי אוהבת מהמסיבה ההיא, הראשונה:
למה בלוג?
עם סיומה של שנה באירופה, וכמו תמיד בסיומן של תקופות, זימנתי עצמי לחשבון נפש קטן במהלכו סקרתי את הדברים הטובים והמקומות בהם ארצה להשתפר ולשפר במהלך השנה הקרובה. הבלוג הוא תוצאת הביקור האחרון שלי בבית, ביקור שבמהלכו הייתי בעיקר חולה, והשאיר אותי עם טעם של עוד מהאנשים שאני אוהבת. ולכן, החלטתי להיות פרו אקטיבית, להפסיק להמתין שכל חברי יורידו את תוכנת הסקייפ, שגם דרכו אני לא תמיד מצליחה לתקשר בתדירות ובעיקר באיכות שהייתי רוצה. כי כל שיחה צריכה "תקופת התנעה", ולאחר שחוצים את שלב ה"מה קורה/מה חדש?" השטחי והריק, בדרך כלל כבר אין זמן או מוטיבציה להתחיל לספר באמת "מה קורה" ו"מה חדש".
ולכן מהיום חלוקת תפקידים חדשה; תפקידי: לעדכן תפקידכם: לקרוא ולהגיב סייגים: הבלוג לא נועד להחליף את שיחות החולין המקסימות שלנו, אלא להכניס אתכם לקונטקסט ולניחוח האמיתי של חיי הזמניים באירופה הקרה. שאיפות: אני לא מתיימרת להגיע לכל רשימות המועדפים של גולשי הרשת, ופונה בעיקר למשפחה וחברים, עם זאת - אורחים אקראים יתקבלו בברכה.
מתנת פתיחה: תיעוד של אחד מרגעי השיא בביקורי בארץ, דצמבר 2010.
(הוא ניצח שלוש פעמים ברציפות. זה לא שהזיכרון שלי לא טוב, אבל פיזית הוא קרוב יותר לרצפה).
נהיה בקשר,
מיכל
